מביטים למעלה בתקווה
בעודנו חווים איומים מעל ראשינו בשנה ורבע האחרונות, בשמיים מתרחשים גם דברים מעניינים ומרגשים לטובה: נחתות נוחתות על הירח כדי לחקור אותו, אחת מהן אפילו נשאה עימה שיר ישראלי בשם "אימא שלי"; משימות חלל פרטיות משוגרות, באחת מהן המריא איש עסקים ישראלי עם דיסקית החטופים.
האמת שגם המרוץ לחלל עצמו, ששיאו היה בנחיתת האדם הראשון על הירח, החל במלחמה – זו שהתנהלה בין ארצות הברית לברית המועצות (רוסיה) באמצע המאה ה־20 ונודעה בכינוי "המלחמה הקרה". מלחמה זו הביאה גם להישגים רבים והאיצה מאוד את ההתפתחות בתחום החלל (הטיל הראשון, הלוויין הראשון, תחנת החלל הראשונה, האדם הראשון בחלל והנחיתה על הירח).
לאחר פירוק ברית המועצות החל שיתוף פעולה בין סוכנויות החלל של שתי המדינות. שיאו של שיתוף הפעולה הזה היה תחנת החלל הבין־לאומית, ששותפות בה כמה סוכנויות חלל של מדינות שונות. תחנת החלל הבין־לאומית מאוישת כבר 25 שנה ברציפות, ומתכוננים לסיום דרכה בעוד כחמש שנים. מהן התוכניות לעתיד? האם יימשך שיתוף פעולה דומה או שהדרך הולכת דווקא לקראת פעילות עצמית של המדינות השונות בחלל; ולא רק של מדינות – גם של חברות פרטיות?
ובעוד החברה האנושית שסועה ונלחמת, איננו מפסיקים לתהות: האם אנחנו לבד בכל היקום העצום הזה? האם יש עוד צורות חיים; ואם כן, האם הן פרימיטיביות כמו חיידקים, מתפתחות כמו האדם הקדמון, או מתקדמות הרבה יותר מאיתנו עד שאיננו יכולים להבחין בהן?
על כל זאת ועוד בגיליון שלפניכם, לכבוד שבוע החלל הישראלי שמציינים החודש לזכרו של האסטרונאוט הישראלי הראשון אלוף משנה אילן רמון, שנהרג בהתפרקות מעבורת החלל קולומביה לפני 22 שנה.
ושיהיו רק בשורות טובות משמיים,
רוני לנגרמן־זיו,
עורכת
