עצמאי זה לא לגמרי לבד
בני אדם אינם יכולים לחיות לגמרי לבד, הם זקוקים לשיתוף פעולה כדי להמשיך להתקיים, נכון? אני מקלידה את השורות האלה במקלדת המחשב שלי, שמישהו תכנן, ייצר, שינע ומכר לי, ושותה כוס מים שמישהו דואג שיעברו בברז. בן אדם לבדו היה מתקשה לשרוד. כך גם מדינות, הן מתקשות לספק את כל צורכיהן בעצמן. מדינה זקוקה לשיתוף פעולה עם מדינות אחרות.
חשבתם פעם מהיכן האוכל מגיע לצלחת שלנו? כולנו יודעים שעגבניות אינן גדלות בסופר ושפסטה אינה גדלה על עצים אלא מיוצרת מחיטה, אבל מהיכן מגיעה החיטה? ומה עם הסוכר? והשוקולד?
יש גידולים חקלאיים שמגדלים בישראל, כמו מלפפונים, חסה, תפוחים ועגבניות, אבל בסופר יש גם ירקות ופירות (כמו כמה מהעגבניות, התפוחים, האננס והאוכמניות, למשל) שמיובאים מחוץ־לארץ. ומה עם גידולים שאינם גדלים כאן כלל, כמו סוכר, קקאו וקפה? חשבתם פעם עד כמה מדינת ישראל תלויה במדינות אחרות שיספקו לה מוצרי מזון בסיסיים? או שעלינו להיות מסוגלים לגדל אותם בישראל כדי להבטיח לעצמנו ביטחון תזונתי?
אנחנו חיים לא רק בכאן ועכשיו, אלא נושאים גם היסטוריה. רבים הלכו בעבר בארץ הזאת. אנחנו יודעים למשל על המנדט הבריטי ועל האימפריה העות'מנית (הטורקים) ששלטו כאן לפניו, אבל מתברר שהיו כאן גם גרמנים. אומנם הם לא שלטו בישראל, אבל לפני יותר ממאה שנה הם הקימו כאן מושבות. המושבה הגרמנית, מכירים? אנחנו מטיילים בין הבתים שהם בנו, וכדאי לעצור לרגע ולשאול מי הם היו, מה הם חיפשו כאן בכלל, ולאן הם נעלמו?
על כל זאת, וגם על חיות וחגים, על יצורים מתמטיים מוזרים בשם פרקטלים בעלי היקף אין־סופי, על ענבים מתפוצצים במיקרוגל ומלוא הקערה פסטה, כדי שלא נהיה רעבים בסוכה (כי אין מאכל רשמי לחג הזה, משום־מה…), בגיליון החדש.
מועדים לשמחה וקריאה נעימה,
רוני לנגרמן־זיו,
עורכת
